הקרן לקידום מקצועי הסתדרות המורים הקרן לקידום מקצועי שיעורים בתנך
 
אודות   מונחון   מדריך למשתמש
 
 
 
ממלכתי
 
 
 
ממלכתי-דתי
 
 
 
 
פרשנים
 

אברבנאל

דון יצחק אברבנאל (1437-1508) היה פרשן מקרא, פילוסוף, איש כספים ומדינאי בתקופת גירוש ספרד. משפחתו מתייחסת לדוד המלך, והיא הגיעה לספרד אחרי חורבן בית המקדש הראשון. לאחר גירוש ספרד, במאות ה-15 וה-16, התיישבו בני המשפחה בהולנד ובבלגיה. אברבנאל נולד בליסבון שבפורטוגל, למד תורה ופילוסופיה ובגיל צעיר החל לכתוב את ספריו וחיבוריו. הוא התמנה לשר האוצר ע"י אלפונסו החמישי מלך פורטוגל. משרה זו מילא קודם אביו דון יהודה אברבנאל. אברבנאל סייע בפדיון 250 שבויים יהודים שנמצאו במרוקו בעת הכיבוש הפורטוגזי ודאג לקליטתם בספרד. בשל הלשנה כי הוא בוגד במלך, הוא נאלץ לברוח לטולדו שבספרד. פרננדו השני מלך ארגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה קראו לו לשרת בתפקיד שר אוצר בממלכותיהם. אברבנאל ניסה למנוע את גירוש יהודי ספרד אך הוא נכשל בכך, וגלה עמם לאיטליה. הוא התמנה לשר האוצר בעיר נאפולי, אך כעבור מספר שנים נאלץ לברוח לסיציליה ומשם לאי קורפו. כעבור זמן הוא נקרא לונציה כדי לפשר בין מנהיגי העיר לסוחרים פורטוגזיים בנושא מסחר הבשמים. שם הוא נפטר בגיל 71 ונקבר בעיר פדובה.

אבן עזרא

רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא המכונה ראב"ע, חי בימי הביניים בין השנים 1089 – 1164. הוא היה בלשן, פרשן המקרא, משורר ופילוסוף. הוא עסק באסטרולוגיה, במתמטיקה ובאסטרונומיה. אבן עזרא נולד בטודלה שבספרד וממנה יצא לנדודים בארצות שונות. ביקר באפריקה (מרוקו ומצרים). אח"כ נדד באירופה הנוצרית. פירושיו מצטייניים בנטייה חזקה לפשט. הם מצטיינים בסגנונם הקצר והתמציתי, הקשה לעתים להבנה. הפירוש שלו מקפיד על כללי הדקדוק. כמו כן הוא הירבה לעסוק בשאלות כרונולוגיות ובבירור המציאות הממשית המתוארת במקרא. ראב"ע מרבה להביא מפירושי קודמיו, פעמים הוא מסכים עמם ופעמים הוא חולק עליהם. בהקדמת פירושו לתורה הוא מציג את גישתו לפרשנות המקרא, כשהוא שולל ארבע גישות פרשניות אחרות: א. דרכם של כמה גאונים, המאריכים בפירושיהם תוך כדי ניתוק מעיסוק בפירוש הכתובים עצמם. ב. דרכם של הפרשנים הקראים, המפרשים את המקרא ללא התחשבות במסורת ההלכה של חז"ל. ג. דרכם של הפרשנים הנוצרים, המפרשים את התורה כאלגוריה ושוללים את פשט הכתובים. ד. דרכם של חכמי ישראל שמבוססים רק על מדרשי חז"ל. לעומתם, מציג ראב"ע את גישתו: "הדרך החמישית", לפיה יש להתבונן היטב ב"דקדוק כל מילה", תוך התעלמות מדרשות שאינן לפי הפשט, מלבד בענייני הלכה, בהם יש ללכת אחרי חז"ל, שקבלתם אמיתית. ר' אברהם בן עזרא כתב שתי מערכות פירושים לחמשת חומשי תורה. אחת מכונה 'הפירוש הארוך', והשנייה 'הפירוש הקצר'. הפירושים בשתי מערכות הפירושים לעתים דומים מאוד ולעתים חלוקים.

אונקלוס

אונקלוס או אונקלוס הגר מכונה בתלמוד הירושלמי בשם עקילס הגר. הוא היה בן אצולה רומאי. לפי גירסת התלמוד הבבלי הוא היה אחיינו של הקיסר הרומי טיטוס, ולפי מדרש תנחומא היה אחיינו של הקיסר הרומי אדריאנוס. אונקלוס התגייר במאה הראשונה לפני מרד בר כוכבא בשלהי תקופת התנאים וברח לארץ ישראל מפני אימת דודו. הוא הצטרף לחכמי יבנה ולמד תורה מפיהם ואף נחשב לתלמידו של רבי עקיבא. הוא חיבר את התרגום הארמי לתורה ואת "תרגום עקילס" של התנ"ך ליוונית. התרגום חובר תחת פיקוחם של רבי יהושע ורבי אליעזר הגדול בארץ ישראל בתחילת המאה השנייה. העריכה הסופית נערכה בבבל כדי שהתורה תהיה מובנת לכל היהודים ששפתם המדוברת הייתה ארמית.

מלבי"ם

רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר חי בין השנים 1809 – 1879. הוא היה אחד מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. מלב"ים פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. הוא כיהן כרב הראשי בבוקרשט בירת רומניה אך, בשל חיכוכים עם המשכילים והרפורמים הוא גורש מרומניה ועבר לבולגריה ומשם לפריז, שם ביקש את תמיכתם של אדולף כרמייה מנהיג "כל ישראל חברים" ומשה מונטפיורי. בהמשך מונה לרב קהילת לונשיץ תחת השלטון הרוסי אך גם שם הוא נתקל בהתנגדות החסידים שחששו מהשפעתו והמשיך את מסע נדודיו עד שמחלתו הכריעה אותו. שיטתו הפרשנית מושתתת על השוואת מדרשי ההלכה עם פשט הכתוב תוך כדי שמירה על כללי הדקדוק והתחביר.

מצודת דוד

פירוש לספרי נביאים וכתובים. הפירוש חובר בסוף המאה השבע עשרה על ידי ר' דוד אלטשולר ובנו ר' יחיאל, שחיו בפראג ובגליציה. האב ובנו כתבו יחד את שני הפירושים. 'מצודת דוד' עוסק בביאור תוכן הכתוב לפי הפשט, ו'מצודת ציון' עוסק בפירוש המילים. פירושיהם יצאו לאור בפעם הראשונה בליבורנו שבאיטליה, בשנת 1753.

ספורנו

(רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (חי בין השנים 1468-1550 היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. כתב ביאור על התורה, מגילות שיר השירים וקוהלת ואף על פרקי אבות. בנוסף ללימודי דת למד ספורנו גם לימודים כלליים ובכל פילוסופיה, מתמטיקה, בלשנות ורפואה. הוא שלט בלטינית, בערבית ובעברית בבולוניה יסד בית דפוס עברי.

ר' יוסף קארו

ר' יוסף קארו נולד ב-1488 בספרד. בהיותו ילד קטן הוא נאלץ לנדוד עם הוריו בעקבות גירוש יהודי ספרד, והמשפחה הגיעה לליסבון שבפורטוגל ומשם לקושטא. בהיותו בן 34 החל בכתיבת חיבורו על הטור (הטור הוא קובץ פסקי הלכה אותו כתב רבי יעקב בן אשר, בן "הרא"ש" שהיה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים. ר' יעקב בן אשר מכונה גם "בעל הטורים" על שם חיבוריו על ארבעת הטורים. הוא חי בין השנים 1270-1343). אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה התחתן בשנית וחי בבולגריה ובה הקים את ישיבת בית-יוסף. אח"כ עלה ארצה והשתקע בצפת. עשרים שנה הוא כתב את חיבורו "בית יוסף" שנכתב על ארבעת הטורים של רבי יעקב בן הרא"ש, ובו ערך רבי יוסף קארו דיונים הלכתיים מעמיקים, שבסופם הביע את עמדתו המסכמת. לספר הקיצור שסיכם את הלכות ה"בית יוסף" קרא בשם "שולחן ערוך" אך קיצור זה עתיד היה להיעשות במהלך ההיסטוריה לעיקר. חיבור חשוב אחר של רבי יוסף קארו שנכתב לפני ספרו "בית יוסף" הוא "כסף משנה" שנכתב על "היד החזקה" של הרמב"ם.

רד"ק

ר' דוד קמחי (1233-1160) פרשן המקרא. נולד בעיר נרבונה בחבל פרובנס שבדרום צרפת למשפחת דקדקנים ממוצא ספרדי. אביו הוא הדקדקן והפרשן ר' יוסף קמחי (רי"ק) ואחיו ר' משה קמחי (רמ"ק).

רלב"ג

רבי לוי בן גרשון (1344-1288) היה פרשן, פילוסוף, מדען, רופא ומתמטיקאי. הוא חי ופעל בחבל פרובנס שבדרום צרפת .הוא פיתח שני מכשירים משוכללים באסטרונומיה ובספרו "מעשה חושב" הוכיח משפטים מתמטיים והוכחות באינדוקציה מתמטית. בשיטתו הפילוסופית הוא הלך בעקבות אריסטו, אפלטון והרמב"ם.

רמב"ם

רבי משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בשנת 1138 ונפטר בשנת 1204 בפוסטאט (קהיר העתיקה). הוא היה מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, רופא, מדען ופוסק הלכה. הוא כתב פירוש למשנה, משנה תורה, ספר המצוות, שמונה פרקים, הקדמה לפירוש המשניות, את ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" ועוד ועוד.

רמב"ן

 רבי משה בן נחמן. נולד בגירונה, שצפון מזרח ספרד, בשנת 1194 , ונפטר בשנת 1270 בארץ ישראל. היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה דעות, מקובל ורופא.

רשב"ם

רבי שמואל בן מאיר 1080 - 1160 היה נכדו של רש"י, פרשן המקרא ומבעלי התוספות. הוא נודע בנטייתו לפרש עפ"י פשט הכתוב. אביו של רשב"ם, ר' מאיר בן שמואל מרומרו, שהיה מראשוני בעלי התוספות, נשא לאישה את יוכבד בתו של רש"י. רשב"ם עסק בגידול צאן לפרנסתו. הוא ירש מסבו כרמים רבים, יקבים וצאן (רש"י היה אדם עשיר). לרשב"ם הייתה רק בת אחת ושמה מרונה, שעבדה, כמו אביה, כרועת צאן. לבת זו נולד בן ושמו יוסף שחי בעיר קאן בפרובינציה הצרפתית באזור החוף המערבי. רשב"ם התעניין במדעים שונים. היה בקי בלשון, בתרגום הוולגטה הלטיני של התורה. הוא היה הראשון ששילב בפרשנותו התפלמסות עם פירושים נוצריים.

רש"י

 ר' שלמה יצחקי נולד בעיר טרואה ('טרוייש') שבצפון צרפת בשנת 1040 ונפטר בשנת 1105. הוא כתב פירוש יסודי ומקיף לתנ"ך ולתלמוד.

תרגום יונתן

התרגום המיוחס ליונתן או לפסאודו- יונתן, המכונה גם תרגום ירושלמי או תרגום ארץ ישראל הוא תרגום ארמי לתורה שמוצאו מארץ ישראל. תרגום זה נדפס במהדורות מקראות גדולות בשם "תרגום יונתן בן עוזיאל", אף על פי שידוע שיונתן בן עוזיאל כתב תרגום לספרי הנביאים בלבד, ולא לתורה. ההשערה המקובלת היא שראשי התיבות ת"י הם בעצם "תרגום ירושלמי" והתפרשו בטעות כ"תרגום יונתן". התרגום הוא חלק מקבוצה של תרגומים ארמיים לתורה המכונים התרגומים "הארץ ישראליים" או: "התרגומים הירושלמיים", שלשונם ארמית גלילית (ולא בבלית). אופיו של התרגום המיוחס ליונתן שונה מזה של שאר התרגומים הארץ-ישראליים; הוא נוטה להרחיב יותר את היריעה ולהביא מסורות מדרשיות, זמנו של התרגום אינו ודאי. הוא מתוארך ע"י פרופ' אביגדור שנאן למאה השביעית או השמינית.

חכמי התלמוד והמשנה

עפ"י אנציקלופדיה לחכמי התלמוד, בעריכת מרדכי מרגליות

ר' אבהו בר זעירא

אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, החשוב ביותר מבין תלמידיו של ר' יוחנן. היה ראש ישיבה ודיין בקיסרין ובא כוחו של עם ישראל לפני המושלים הרומיים. היה עניו גדול וידוע במאמרו: "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו" (חולין פט ע"א); "לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים" (בבא קמא צג ע"א); "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב).

רבי אושעיא

היה מגדולי הדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל .רבי אושעיא היה תלמידו של רבי חייא והמשיך את מפעלו העצום של רבו בסידור שארית הברייתות שלא סודרו על ידו. את רוב חכמתו בתורה קיבל מרבי חייא ובר קפרא שהיו חכמים מבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. בית מדרשו של רבי אושעיא היה בקיסריה.

ר' איבו

אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. הוא טבע את האימרה: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קוה"ר א,יג).

ר' אילעא

מכונה גם ר' אלעאי אמורא בדור שלישי מצעירי תלמידיו של רבי יוחנן. ר' אלעאי נולד בבבל ועלה לארץ ישראל.

ר' אלעזר בן מתיא

תנא בדור השלישי אחד מתלמידי חכמי יבנה. היה בקי בשבעים לשון (ירושלמי, שקלים פ"ה, ה"א).

ר' אלעזר בן פדת

אמורא בבלי בדור שני תלמידם של רב ושמואל, שעלה לא"י וירש את כסאו של ר' יוחנן כראש ישיבת טבריה. רוב ימיו היה עני מרוד על הפסוק "עלה זית טרף בפיה"(בראשית ח,יא) דרש: אמרה יונה לפני הקב"ה- ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים בידי בשר ודם (סנהדרין קח ע"ב) ועוד אמר "אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י ע"א). הוא היה כהן, בניו מתו עליו בחייו ורק אחד נשאר בחיים הוא ר' פדת המתורגמן.

ר' אלעזר (בן שמוע)

ר' אלעזר במשנה ובבריתות הוא ר' אלעזר בן שמוע שהיה תנא בדור הרביעי, האחרון מבין חמשת תלמידיו של ר' עקיבא שנסמכו בשעת גזירות השמד. כשניסה לעזוב את אושא עם ר' יוחנן הסנדלר והגיעו עד גבולה הצפוני של הארץ קרעו בגדיהם, בכו ואמרו: "ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי פרשת ראה, פ) היה בין עשרת הרוגי מלכות שנתפסו ע"י הרומאים והוצאו להורג.

ר' אלעזר ברבי שמעון

תנא בדור החמישי, בן תקופתו וידידו של ר' יהודה הנשיא ובנו של רבי שמעון בר יוחאי. בצעירותו היה מבוקש על ידי השלטון הרומי, אך בשלב מאוחר יותר פעל מטעמו של השלטון הרומי כממונה על הסדר והביטחון הציבורי.

ר' אלעזר המודעי

רבי אלעזר המודעי היה תנא בדור השלישי בתקופת רבי עקיבא. הוא התגורר ב"הר המודעי" שבקרבת ירושלים. רבי אלעזר המודעי היה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר, והיה שרוי כל אותה עת בצום ובתעניות. הוא היה ידוע בפי כל ככזה שזכותו עומדת לנצורים ומגנה עליהם. כותי (שומרוני) אחד שחדר לעיר, ונתפס ע"י בר כוכבא, החשיד את אלעזר המודעי בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב. בר כוכבא חקר את אלעזר בדבר חשד זה, ורבי אלעזר הכחיש את הדברים. בר כוכבא לא האמין להכחשות, בעט ברבי אלעזר, והלה מת. לאחר מות רבי אלעזר נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה.

רבי אליעזר

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה תנא בדור הרביעי של התנאים (במאה השנייה לספירה) אחרי מרד בר כוכבא. מיוחסת לו הברייתא של שלושים ושתיים המידות שהתורה נדרשת בהן באגדה (כלים שעל פיהם נלמדו מדרשי האגדה).

ר' אסי

אמורא ארץ ישראלי מראשי הדור השלישי. יליד בבל שעלה לא"י ולמד תורה ביחד עם חברו ר' אמי בישיבת ר' יוחנן בטבריה ומאמרים רבים מסר בשמו. בבבל הספיק ללמוד בבית מדרשו של שמואל בנהרדעא ואף למד בסורא לפני רב הונא.

ר' ברכיה

אמורא ארץ ישראלי בדור רביעי. היה תלמידו של ר' חלבו. הוא מסר מאמרים רבים בשם ר' שמואל בר נחמן (שקיבל מר' חלבו), בשם לוי, ר' אבא בר כהנא, ר' יהודה בר סימון ובשם אביו ר' חייא. הוא מכונה פעמים רבות בשם "הכהן". עסק בעיקר בנושאי לימוד התורה וגמילות חסדים. הוא הפך את עמלק לסמל הרוע בעולם ותבע מהקב"ה את עלבונו של העם. כשה' אמר "זכור את אשר עשה לך עמלק" אמר ר' ברכיה: לי עשה? ולך לא עשה? לא החריב את בית מקדשך? עד שאתה אומר לנו "זכור" אתה זכור! אנו שכחה מצויה בנו, אבל אתה שאין שכחה לפניך, אתה הרי זכור" (איכ"ר ה, א: פסיקתא דרב כהנא כו, א).

רבי חייא

רבי חייא (נקרא גם רבי חייא הגדול (חי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים בסוף המאה השנייה לספירה. הוא נולד וחי בבבל סמוך לעיר סורא ועלה לארץ ישראל כדי ללמוד מפי רבי יהודה הנשיא. רבי חייא ביחד עם תלמידו רבי אושעיא קיבצו אוסף של ברייתות, קובצי משניות שרבי לא הכניסן למשנה, וערכו אותם כתוספתות וכברייתות עצמאיות. על כך נאמר במסכת חולין: "כל ברייתא שאינה נשנית בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא משובשת היא, ולא תביאו ממנה ראיה לבית המדרש".

רב חמא

אמורא בבלי בדור החמישי. עמד בראש ישיבת פומפדיתא במשך יותר מעשרים שנה. היה תלמידו של רבא וחברו של רב פפא.

רב חמא בר גוריא

אמורא בבלי בדור השני, תלמידו של רב. רוב דבריו נאמרו בשם רבו רב.

רב חנינא

היה אמורא בדור השני והשלישי, ופעל ביחד עם אחיו המפורסם רב אושעיא. היה רווק ומעולם לא נישא. היה רופא ואף עסק במכירת נעליים לחסרי כל. רבי יוחנן ביקש לסמכו לרבנות אך הוא סרב בטענה שהוא צאצא לבית עלי ועליו נאמרה הקללה: "לֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים" (שמואל א פרק ב, לב). הוא דרש את המלה "זקן" במובן רב וחכם (זה שקנה חכמה). ידועה אמרתו: "חותמו של הקב"ה – אמת" (מסכת יומא, סט ע"ב).

ר' חנניה בן חכינאי

תנא בדור השלישי והרביעי מחכמי יבנה הצעירים. היה אחד מתלמידי ר' עקיבא הראשונים בבני-ברק. גם הוא כחברו ר' אלעזר בן מתיא השתבח בידיעת שבעים לשון (ירושלמי, שקלים פ"ה, ה"א). אצל ר' עקיבא למד את תורת הסוד.

רבי יהודה

רבי יהודה בר אלעאי היה תנא בדור הרביעי של התנאים (במאה השניה לספירה). מושבו היה באושא שבגליל. בילדותו למד אצל רבי טרפון בלוד, ‏אצל רבי ישמעאל, והיה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. הוא היה בין חמשת התלמידים שנסמכו לרבנות על ידי רבי יהודה בן בבא, שנהרג בידי הרומאים שגזרו איסור חמור על סמיכת רבנים כדי שתשתכח תורה מישראל.

רבי יהודה הנשיא (רבי)

רבי יהודה הנשיא היה ראש הדור החמישי לתנאים. היה נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. היה בנו הבכור של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא (דור שביעי להלל הזקן). למד אצל כל חמשת תלמידיו של ר' עקיבא (ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי, ר' שמעון ור' אלעזר). אחדות המשנה שימשה גורם מאחד לכל התפוצות. רבי יהודה התגורר בבית שערים שבגליל התחתון, בה ייסד את ישיבתו הגדולה ואליה עברה הסנהדרין. בשנותיו האחרונות עבר לציפורי שאווירה אמור היה להקל על חוליו. במשך כל תקופת כהונתו היה בקשרים טובים עם הקיסר אנטונינוס. הוא היה מפריש נכסיו לטובת תלמידי חכמים. חוליו נמשך שלוש עשרה שנים. בביתו הקפיד לדבר רק עברית אפילו עם השפחות עד שחכמים באו לשאול אותן ביאורן של מלים בעברית. בשעת פטירתו הוא קרא לבניו ומסר להם צוואה: הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מיטה תהא מוצעת במקומה. מינה את בניו לתפקידים השונים (גמליאל לנשיא, ולשמעון מסר סדרי חכמה). כשנפטר בערב שבת גזרו תענית על הציבור. מקום קבורתו בבית שערים.

ר' יהושע בן לוי (ריב"ל)

אמורא ארצישראלי בדור הראשון, בן העיר לוד. ביחד עם חברו ר' חנינא בר חמא הופיע בפני המלכות בקיסריה ודיבר למען העם. הוא תיקן את קריאת שמע שעל המיטה. ספרו שבזכות תפילתו זכו בני הדרום לגשם. מספרים שפגש פעם את אליהו ושאלו מתי יבוא המשיח? ענה לו אליהו: הוא כבר נמצא ואתה יכול לפגשו בשער רומי בין העניים והחולים החובשים את פצעיהם. הלך ריב"ל לרומי ופגש בו. שאלו מתי תבוא? אמר היום!. חזר ריב"ל וסיפר זאת לאליהו אך התלונן שהמשיח משטה בו. אמר לו אליהו: "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז). האגדה מספרת שריב"ל לא מת אלא נכנס חיים לגן עדן. המאמר שלו חותם את ששה סדרי משנה: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות שנאמר (משלי ח, כא) 'להנחיל אוהבי יש' (עוקצין ג,יב).

ר' יהושע (בן חנניה)

מגדולי התנאים בדור השני מבחירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, היה משבט לוי ועוד זכה לשמש במקדש עם המשוררים. הוא הוציא עם חברו ר' אליעזר את רבן יוחנן בן זכאי ערב החורבן מירושלים. היה מחכמי הסנהדרין ביבנה, והיה בקי בשבעים לשון (סנהדרין יז,ע"ב) נסע פעמים רבות לקיסרי רומי כדי להשתדל על עמו.

ר' יהושע בן קרחה

תנא בדור הרביעי (לדעת כמה מן המפרשים היה בנו של ר' עקיבא). היה תלמידם של ר' יוחנן בן נורי ור' אלעזר בן עזריה. התרועע רבות עם תלמידי ר' עקיבא וקבל מאוד על הסבל שנגרם כתוצאה מגזרותיו של אדריאנוס קיסר. לאחר מותו של ר' שמעון בר יוחאי הוא הגן ושמר על בנו אלעזר אולם כשאלעזר קיבל על עצמו משרה ממשלתית ונחשד כביכול בשיתוף פעולה אתם, הוא כעס עליו וקרא לו: "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלוהינו להריגה?" (ב"מ פג ע"ב) . הוא טבע את הביטוי ההלכתי: "שלוחו של אדם כמותו" והרבה להתווכח עם מינים בענייני אמונות ודעות.

רבי יהושע דסכנין

היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור הרביעי. הוא חי ופעל במאה הרביעית בכפר סכנין שבגליל התחתון (שם מזוהה מקום קברו). רבי יהושע דסכנין היה תלמידו של רבי לוי ומחכמי האגדה הבולטים. בתלמוד הירושלמי ובמדרשים מובאים דברי אגדה רבים שמסר בשם רבו, רבי לוי. אמרתו הידועה בשם רבי לוי: "גדול השלום שכל הברכות והתפילות חותמין בשלום" (דרך ארץ זוטא).

ר' יוחנן

גדול אמוראי א"י בדור השני. שמו המלא ר' יוחנן בר נפחא (הנפח). הוא נולד יתום: "משעברתו אמו מת אביו, ומשילדתו מתה אמו " (קידושין לא ע"ב). הוא גדל בבית סבו, וזכה ללמוד תורה בציפורי בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא.

רבי יוסי (בן חלפתא)

תנא בדור רביעי, אחד מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא (ר' מאיר, ר' יהודה, ר' שמעון ור' אלעזר). את תורתו קיבל מחכמי יבנה אך רבו המובהק היה ר' עקיבא. בשעת גזירות השמד לא הספיק ר' עקיבא לסמוך אותו ולכן סמכוהו ר' יהודה בן בבא. הוא היה רבו של ר' יהודה הנשיא. מקום מושבו היה בעיר ציפורי שם היו לו ישיבה ובית דין. הוא ייבם את אשת אחיו שמת ללא בנים, ולו נולדו חמישה בנים שהיו תלמידי חכמים מפורסמים. כפי עדותו של ר' יוחנן, ר' יוסי הוא שחיבר את הבריתא "סדר עולם" (יבמות פב ע"ב).

ר' יוסי בן דורמסקית

תנא בדור שלישי ורביעי מתלמידיו של ר' אליעזר הגדול (הורקנוס). נקרא בשם בן דורמסקית ע"ש אמו שבאה מדמשק.

רב יוסף (בר חייא)

גדול אמוראי בבל בדור השלישי. עמד בראש ישיבת פומפדיתא במשך שנתיים וחצי. היה תלמידו המובהק של רב יהודה (בר יחזקאל) וחברו של רבה (בר נחמני). רבה נחשב ל"עוקר הרים" בחריפותו, ורב יוסף ל"סיני" בבקיאותו וידענותו. כשרב יהודה נפטר שאלו את חכמי ארץ ישראל "סיני או עוקר הרים מה עדיף?" חכמי א"י הכריעו את הכף לטובת רב יוסף והשיבו שסיני עדיף משום שהכל צריכים לבעל חיטים (לבעל ידע בהלכות). אבל רב יוסף סרב ורבה התמנה לראש הישיבה. ורק אחרי מותו של רבה (כעבור עשרים ושתיים שנה) ירש רב יוסף את מקומו. הוא זה שטבע את הפתגם: "לא עכברא גנב אלא חורא" (גיטין מה ע"א). הוא עמד בקשר עם חכמי הדור אביי ורבא. כתוצאה ממחלה קשה הוא התעוור ולאחר מותו תפס את מקומו אביי תלמידו.

רבי ינאי

רבי ינאי חי במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה, והשתייך לדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל. הוא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא חותם המשנה. רבי ינאי ייסד בית מדרש ליד צפת ובו לימד תורה, וכן שימש כדיין בבית הדין בציפורי.

רבי יעקב

אמורא בדור השלישי יליד בבל שעלה לא"י ולמד בבית מדרשו של ר' יוחנן בטבריה. בתקופה מסוימת חזר לבבל והביא לשם את תורתו של ר' יוחנן.

רב יצחק (נפחא)

אמורא ארצישראלי בדור השני והשלישי. את הכינויו "נפחא" ירש מזקנו התנא ר' יצחק נפחא (תוספתא עירובין ז, ז) אעפ"י שבעצמו לא היה נפח. הוא היה חבר בבית מדרשו של ר' יוחנן והרבה מאמרים מסר בשמו. הוא ירד לבבל שם התרועע רבות עם רב נחמן בן יעקב. היה בעל הלכה ואגדה. כשר' אמי ור' אסי התווכחו מה חשוב ללמוד – הלכה או אגדה? אמר להם את המשל על האדם שהיה נשוי לשתי נשים, הצעירה הייתה תולשת משערותיו את השערות הלבנות כדי שייראה צעיר, ואילו המבוגרת תלשה את שערותיו השחורות כדי שלא ייראה צעיר מידי. נמצא שיצא "קרח מזה ומזה" (בבא קמא ס ע"ב).

ר' לוי

אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי שימש כדרשן בבית מדרשו של ר' יוחנן במשך עשרים ושתים שנים. הוא הרבה למסור מאמרים בשם ר' חמא בר חנינא ור' שמואל בר נחמן וכן בשמם של ר' יוחנן וריש לקיש. אחת מאמרותיו הידועות היא: "אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה מיד היה בן דוד בא" (ירושלמי תענית פ"א ה"א).

רבי מאיר

גדול התנאים בדור הרביעי, היה בין חמשת תלמידיו של ר' עקיבא. בין רבותיו היה אלישע בן אבויה (אחר) שגם אחרי שכפר ויצא לתרבות רעה, לא עזבו ר' מאיר. כשהמרכז עבר לאושא הוא שימש עם ר' נתן תחת נשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל, אך בשל מחלוקת שפרצה ביניהם, נאלץ ר' מאיר לעזוב ועבר לאסיה שם נשאר עד סוף ימיו. גדול היה חלקו בסידור המשנה. כל משנה שלא צוטט שם אומרה מיוחסת לר' מאיר: "סתם משנה ר' מאיר" (סנהדרין פ"ו ע"א). רבי מאיר היה לבלר (כותב ספרים ומגילות) במקצועו. מכיוון שאין ידוע שמו של אביו ומוצאו, סיפרו שהיה בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר (גיטין נו, ע"א). אשתו הייתה ברוריה בתו של התנא ר' חנניה בן תרדיון שהייתה ידועה בחכמתה. שני בניהם נפטרו צעירים ביום השבת וברוריה חיכתה עם בשורת המוות לבעלה עד צאת השבת כדי שלא לפגום בקדושתה.

ר' מני (ר' מנא דשאב)

אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי. מסר מאמרים בשם ר' לוי. נולד בעיר שאב שבגליל התחתון מזרחית דרומית לעכו.

רבי נהוראי

תנא בדור הרביעי של התנאים. למד אצל רבי יהושע ורבי טרפון בלוד ואצל רבי עקיבא. היה מגיע לאושא כדי להעיד על עדי החודש לפני בית הדין שבאושא בשבת מחשש שלא יבואו עדים.

רב נחמן (בר יעקב)

אמורא בבלי בדור השני והשלישי. אביו מסופרי הדיינים בבית דינו של שמואל בנהרדעא (ב"מ טז,ב). את ראשית תורתו קיבל כנראה מאביו אולם את עיקר תורתו קיבל משמואל ואף הירבה למסור בשמו בהלכה ובאגדה. היה גם תלמיד מובהק של רבה בר אבהו שהיה מראשי הגולה. רבה בר אבהו השיא לרב נחמן את בתו החכמה ילתא ומשנעשה חתן לראש הגולה, הוא נתמנה לדיין והפך לדיין מומחה בדיני ממונות. הוא עמד בקשרים עם המרכז בארץ ישראל הוא התרועע רבות עם הדרשן הארצישראלי ר' יצחק שעל הרבה משאלותיו השיב לו ממאמריו של ר' יוחנן. הוא זה שברך את ר' יצחק בזמן פרידתם: "אילן אילן במה אברכך? פירותיך מתוקים, צילך נאה, אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך" תענית ה).

רבי נתן

תנא בדור הרביעי. בנו של ראש הגולה מבבל שעלה לא"י ושימש כאב בית דין תחת נשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל באושא.

ר' עקיבא (בן יוסף)

תנא שעד גיל ארבעים היה רועה צאן פשוט ולא למד תורה, בכוח רצונו העז ובעזרת אשתו רחל הגיע למדרגת רב גדול (כתובות סב ע"ב) הוא היחיד מארבעת החכמים שנכנסו לפרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד) "ויצא בשלום" (חגיגה יד ע"ב). קובץ המדרשים בשם ה"ספרא" יצא מבית מדרשו של ר' עקיבא (בניגוד למדרש ההלכה ה"מכילתא" שיצא מבית מדרשו של ר' ישמעאל). בבית מדרשו בבני ברק למדו אלפי תלמידים. הוא פעל בתקופה שבין החורבן לבין ימי המרד של בר כוכבא, ואף השתתף באופן פעיל בהכנות למרד. הוא ראה את בר כוכבא כמשיח בן יוסף ודרש עליו את הפסוק: "דרך כוכב מיעקב" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). למרות הגזרות המשיך ללמד תורה עד שנתפס והוצא להורג עם עשרת הרוגי מלכות האחרים. כשסרקו את בשרו במסרקות ברזל צעקו לו תלמידיו: "רבינו עד כאן? ענה להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך'. אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? והיה מאריך במלה "אחד" עד שיצתה נשמתו". (ברכות סא ע"ב).

רב פנחס

אמורא בבלי בדור החמישי תלמידו של רבא.

רב פפא

מגדולי אמוראי בבל בדור החמישי, תלמידם של אביי ורבא. אחרי מות רבא התפלגה ישיבתו: חלק הלכו לפומפדיתא עם רב נחמן בר יצחק, וחלק עם רב פפא לעיר נרש הקרובה לסורא שם כיהן במשך תשע-עשרה שנים. הוא היה עשיר גדול שהתעסק בתעשיית השיכר ואת עושרו תלה בכך שנשא לו אישה כוהנת. הוא היה אומר: "בשעה שהשעורים כלות מן הכד- ממשמשת ובאה מריבה בבית" ועוד "אם אשתך גוצה (נמוכת קומה) התכופף אתה ולחוש לה (התייעץ איתה בכל)" (בבא מציעא נט ע"א)

רב (ר' אבא בר איבו)

האמורא הראשון בבבל, מיסדה של ישיבת סורא. נקרא בכנויו "רב" או "אבא אריכא" כנראה בגלל קומתו הגבוהה. מתייחס לשושלת דוד המלך (ויש אומרים צאצא לשמעא אחי דוד). בנעוריו עלה עם ר' חייא דודו לא"י ולמד בישיבתו של רבי (עם ר' יוחנן הצעיר). הוא גם עסק בתורת הנסתר וצורף לבית דינו של רבי. כשירד לבבל כדי לשאת אישה, הוא ביקש מרבי שיסמיכו להוראה, אך רבי חשש מניתוק הגולה מהמרכז שבא"י והסמיכו רק באופן חלקי (שלא יסמוך בנושאים מסוימים). הוא שב לישיבתו של רבי, ולאחר מותו של רבי ביקש מרבן גמליאל בנו שישלים את סמיכתו אך גם הוא סרב. רב ירד לבבל והשתקע בה. היו לו חילוקי דעות רבים עם ראש הגולה בנהרדעא ולכן הוא עזב לסורא ולמעשה הפך לרבן של בני הגולה. באיסור והיתר נקבעה ההלכה כמותו (ובדיני ממונות כחברו שמואל). הוא חיבר את תפילת "מלכויות, זיכרונות ושופרות" של מוסף בראש השנה (כולל את "עלינו לשבח"). מאמרו הגדול: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (ב"ר מד, א) והטיף למידות טובות.

רבא

מגדולי אמוראי בבל בדור רביעי, בנו של האמורא רב יוסף בר חמא וחברו של אביי. יליד העיר מחוזא שעל נהר החידקל. רבו המובהק היה רב נחמן (בר יעקב). הוא למד רבות מרב חסדא ומרב יוסף ראש ישיבת פומפדיתא. כשרב יוסף נפטר הוצעה מועמדותו ביחד עם מועמדותם של אביי, רב זיירא ורבה בר מתנה. אביי נבחר ורבא ייסד ישיבה במחוזא. בכל המחלוקות בין אביי לרבא, נפסקה ההלכה לפי רבא מלבד ששה דברים. במותו של אביי נבחר רבא לרשת את ראשות ישיבת פומפדיתא, הוא העביר את הישיבה לעירו מחוזא. הוא החשיב יותר מכל את לימוד התורה וכינה אותה "התורה היא תבלין (תרופה) נגד יצר הרע" (ב"ב טז ע"א) ועוד אמר "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" (יומא עב ע"ב) ועל מעשים שבין אדם לחברו אמר "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" (ב"מ נט ע"א).

(מר) שמואל

מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון. חברו של רב. היה בעל ידיעות רבות ברפואה (בעיקר רפואת עיניים) ובאסטרונומיה. על ידיעותיו הרבות במהלכו של הירח נקרא בשם "שמואל ירחינאה" (בבא מציעא פ"ה ע"ב) הוא העיד על עצמו "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא" (ברכות נח, ע"ב).

ר' שמלאי

רבי שמלאי היה אמורא מן הדור השני (205 - 260 לספירה בקירוב). הוא נולד בעיר לוד ועלה לגליל, מקום מושבם העיקרי של החכמים בתקופתו, ושימש כמשמשו של רבי ינאי ואח"כ שימש את רבי יהודה נשיא. בסוף ימיו הוא ירד לבבל וישב בנהרדעא ובנציבין. הוא השתתף פעמים רבות בוויכוחים עם דרשנים נוצרים ותשובותיו מופיעות בדרשותיו.

ר' שמעון בן לקיש (ריש לקיש)

מגדולי אמוראי א"י בדור השני, תלמיד חבר של ר' יוחנן. ביחד עמדו בראש ישיבת טבריה. בגלל מצבו הדחוק בבחרותו מכר עצמו ללודיים (גלדיאטורים המתגוששים בזירה עם חיות טרף). כשברח מהם הלך לרחוץ בירדן, שם פגש את ר' יוחנן חברו מנוער, ר' יוחנן אמר לו "חילך לאורייתא" (תפנה את כוחך ללימוד התורה) ענה לו ריש לקיש "יופיך לנשים" (בשל יופיו הרב של ר' יוחנן) ענה לו: אם אתה חוזר בך אני משיא אותך לאחותי שהיא יפה ממני" . השיאו ר' יוחנן והשיבו ללמוד תורה בישיבתו. בשקידתו העצומה הגיע למסקנה "אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג ע"ב) ונעשה משנה לר' יוחנן. הוא דרש: "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין צט ע"ב). על התשובה אמר: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות ואפילו כזכויות" (יומא פו ע"ב) על נסיבות מותו מספרים שפעם הזכיר לו ר' יוחנן בעת וויכוח על כלי סייף שהוא מומחה שכן היה בחברת ליסטים ולודיים, מתוך עלבון ועוגמת נפש נפטר. ר' יוחנן שהתחרט על פליטת פיו קרע בגדיו ובכה וצעק עד שנפטר גם הוא (בבא מציעא פד ע"א).

ר' שמעון בן עזאי

תנא בדור השלישי תלמידו של ר' יהושע בן חנניה. היה תלמיד חבר לר' עקיבא. רצונו להקדיש את חייו לתורה גרם לו שלא נשא אישה כל ימי חייו. יש אומרים שהיה מאורס לבתו של ר' עקיבא אך משום מה לא מימש את נישואיו עמה (כתובות סג, א) היה בן הארבעה שנכנסו לפרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד) "הציץ ומת" בגיל צעיר (חגיגה יד ע"ב). היה בן עשרת הרוגי מלכות שנהרגו בשל גזירות אדריאנוס (איכה רבה ב, ד).

ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י)

תנא בדור רביעי מגדולי תלמידיו של ר' עקיבא, שלמד אצלו בבני-ברק במשך שלש עשרה שנה. סתם ספרי (מדרשי ההלכה לבמדבר ודברים) הם מרשב"י על פי תלמודו של ר' עקיבא. מבית מדרשו נאמר קובץ מדרשי ההלכה לספר שמות (מכילתא דרשב"י). דרכו הייתה להקל בהלכה. בין תלמידיו החשובים היה ר' יהודה הנשיא (רבי) שלמד בישיבתו בתקוע. הוא זה שדרש: "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, ע"א). בתקופת הגזירות הקשות הסתתר עם בנו אלעזר במערה בפקיעין וניזונו מעץ החרוב וממימי המעיין. כשיצאו מהמערה כעבור שלוש עשרה שנים, תמהו על אנשים שעוסקים בחיי ה עולם הזה "וכל מקום שהיו נותנים בו עיניהם מיד נשרף" יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! שם במערה נתייחס לו ספר הזוהר שעוסק בתורת הקבלה. לאחר מותו נקבר במירון.

ר' שמעון בן חלפתא

תנא בדור החמישי. היה מבאי ביתו של ר' יהודה הנשיא וחברו של ר' חייא. ביחד למדו בבית המדרש הגדול בטבריה. היה עני מרוד, ומספרים שלפני חג הפסח קיבל בדרך נס אבן טובה וביקש למשכנה בבית העבוט אך, אשתו סירבה בטענה שאיננה רוצה להינות ממנה כדי שלא יגרע חלקה בעולם הבא. היה גר בעין תינה הסמוכה לציפורי. אמרתו הידועה: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

ר' שמעון בן פזי (ר' סימון)

אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי ותלמידו המובהק של ר' יהושע בן לוי. היה בן הדרום. במאמריו היה מוקיע את מלכות רומי: "למה נמשלה מלכות רומי? לחזיר. מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר ראו שאני טהור (כי מפריס פרסה הוא) כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת ונראית כאילו מצעת בימה" (ויקרא רבה יג,ה).

שמעון התימני

תנא בדור השלישי מצעירי חכמי יבנה בן העיר תימנה בסביבת לוד.

רב שמואל בר נחמני

אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. תלמידו המובהק של ר' יונתן. למד גם מפי ר' יהושע בן לוי והיה מקורב לרבי יהודה הנשיא. מקום מושבו היה בעיר לוד שבדרום.

ר' תנחומא (בר אבא)

אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי תלמידם של ר' הונא ור' יהודה בר שלום. בשל ויכוחיו עם הקיסר הוא הוטל לביבר של חיות טרף ובדרך נס ניצל. דרשן גדול היה בדברי אגדה. היה פותח את דרשתו בשאלה הלכתית "ילמדנו רבינו" ובסוף הדרשה היה משיב על שאלתו. הוא היה אחרון הדרשנים הארץ ישראלים. את ספר דרשותיו כתב בעצמו "מדרש תנחומא".

קבצי מדרשים

מדרש רבה

מדרש רבה הוא שם כולל שניתן לעשרה חיבורים מדרשיים שונים שהועלו על הכתב בזמנים שונים, ובסגנונות מגוונים. השם מתייחס למדרשים על חמשת חומשי תורה ועל חמש מגילות. בראשית רבה וויקרא רבה ורוב המגילות הם חיבורים קדומים ונערכו במאה החמישית והשישית. שמות רבה, במדבר רבה, דברים רבה, ומגילת אסתר רבה נחשבים לחיבורים מאוחרים במאה עשירית ואחת עשרה לספירה.

בראשית רבה

בראשית רבה הוא מדרש אגדה קדום לספר בראשית , שנוצר ע"י אמוראי ארץ ישראל ונערך במאה החמישית או השישית.. זהו כנראה מדרש האגדה הראשון שנערך. פירוש השם "רבה" הוא "הגדול" בארמית . בראשית רבה כולל דרשות שנאמרו כפי הנראה בציבור. רוב הדרשות מתקשרות לפסוקים מספר בראשית. לדעתו של הדרשן מסתתרות בכתוב כל מיני השקפות ואמירות. הרעיונות הפילוסופיים, החינ וכיים והאמוניים קיבלו "לבוש" ציורי במשלים וסיפורים כדי להטות את לב השומע אליהן. הדרשות נאמרו בשבתות לפני הציבור בבתי כנסת בעל-פה, ורק אחר-כך הועלו על הכתב.

שמות רבה

שמות רבה הוא מדרש אגדה לספר שמות. החיבור מורכב משני חלקים שונים. החלק הראשון (פרשות א -יד) דרשות על פרקים א -י של ספר שמות, הדרשות בנויות לפי סדר הפסוקים והוא דורש פסוק פסוק כדרכו של המדרש הפרשני. החלק השני (פרשות טו -נב) ראשיתו בדרשות על שמות יב 2 עד לסוף ספר שמות (אין במדרש זה דרשות על פרק יא של ספר שמות). חלק זה הוא בעל אופי שונה והוא מדרש דרשני שבנוי סביב נושאים שונים שקשורים לפסוקים הפותחים את סדרי הקריאה בתורה. מהדורה מדעית של שמות רבה חלק א יצאה לאור על ידי פרופ' אביגדור שנאן .

במדבר רבה

מדרש אגדה על ספר במדבר. מדרש זה מהווה חלק ממדרש רבה, ויש בו מקבילות רבות למדרש תנחוּמא. המדרש מורכב משני חלקים: הראשון עוסק בפרקים א'-ז' שבספר במדבר, והשני - בפרקים ח'-ל"ו. שני החלקים חוברו יחד על ידי מעתיק מהמאה השלוש-עשרה. המדרש כתוב בעברית מִשְׁנָאִית, עם תוספות של עברית מימי הביניים.

דברים רבה

הוא הקובץ האחרון ממדרשי רבה, וכנראה גם המאוחר בהם. לדעת צונץ הוא נסדר ונערך בערך בשנת 900. דברים רבה אינו פירוש לחומש כמו מדרשי הרבות הקודמים, אלא קובץ דרשות של הלכה בדומה לפסיקתא רבתי: כל דרשה מסתיימת בנחמה או בדבר טוב, ופותחת בענייני הלכה. הפסיקתא פותחת במלים "ילמדנו רבנו", ואילו דברים רבה מתחיל ב"הלכה, אדם מישראל" או "הלכה" סתם. הדרשה האחרונה (ברכה פי"א) עוסקת במיתת משה רבנו. ההשערה היא כי קראו דרשה או הלכה אחת בכל שבת, וייתכן שהשלימו את התורה בשלוש שנים כמנהג א"י.

איכה רבה

מדרש איכה רבה כמו מדרש בראשית רבה וכמו הפסיקתא דרב כהנא שייך לשכבה המוקדמת ביותר של ספרות המדרשים. המדרשיים באיכה רבה נסמכים על פסוקי מגילת איכה לפי הסדר. מקובל לקרוא ולעיין בפסוקי המגילה ובמדרשיה במהלך צום תשעה באב (זכר לחורבן בית המקדש)

אסתר רבה

הוא מדרש אגדה פרשני למגילת אסתר. המדרש מורכב משני חלקים: חלק קדום (פרשות א-ו) המתוארך במאה השישית לספירה בארץ ישראל, וחלק מאוחר (פרשות ח-י) במאה האחת עשרה לספירה. בחלק הראשון הדרשות והפירושים מובאים עפ"י סדר הכתובים ואילו בחלקו השני הן דרשות סיפוריות מורחבות. לשון המדרש היא עברית וארמית.

ילקוט שמעוני

ילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים קדומים על התנ"ך. מחברו היה (עפ"י עדותו של החיד"א) הרב שמעון אשכנזי מפרנקפורט. מדרשי הילקוט מלוקטים מהתלמוד הבבלי, הירושלמי, הספרא, המכילתא, מדרש רבה, אבות דרבי נתן ופרקי דרבי אליעזר, פסיקתא ותנחומא.

מדרש תהלים (מדרש שוחר טוב(

מדרש אגדה לספר תהלים. המדרש פותח בפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" (משלי י"א, כז ( ומכאן שמו. זהות מחברו אינה ידועה.

מכילתא

קובץ מדרשי הלכה על ספר שמות. המכילתא דרבי ישמעאל, המכונה גם מכילתא סתם, הוא קובץ של מדרשי הלכה לחומש שמות מפרשת בא עד פרשת ויקהל, המיוחס לבית מדרשו של רבי ישמעאל . מדרש הלכה מקביל על שמות מבית המדרש של רבי עקיבא מכונה בשם מכילתא דרשב"י (ר' שמעון בר יוחאי). משמעות השם "מכילתא" בארמית היא מידה.

סדר עולם רבה

סדר עולם רבה הוא חיבור העוסק בכרונולוגיה המקראית המסורתית מימי אדם הראשון עד חורבן בית שני ומרד בר-כוכבא, והוא מבוסס על מסורות ודרשות. על פי המסורת, כתיבת הספר החלה בתקופת התנאים והוא מיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא: :" וא"ר יוחנן: מאן תנא (מי שנה כלומר למד) סדר עולם? ר' יוסי" (בבלי, נידה מו ע"ב). עריכתו של הספר לפי השערת החוקר יום-טוב ליפמן צונץ היא מאוחרת (משנת 806 (.

ספרי

סִפְרֵי הוא שם כולל לשני מדרשי ההלכה אחד על ספר במדבר ואחד על ספר דברים. פירוש השם בארמית הוא "הספרים". ספרי במדבר הוא מבית מדרשו של רבי ישמעאל וספרי דברים מבית מדרשו של רבי עקיבא. הם מתוארכים לאמצע המאה השלישית לספירה.

פסיקתא

פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש ארץ ישראלי קדום הבנוי מדרשות על הקריאות בתורה ובהפטרות במועדים ובשבתות מיוחדות כגון: שבת, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח, חנוכה, שבועות, שבתות תלתא דפורענותא ושבע שבתות דנחמתא. המדרש מתוארך לתקופתם של בראשית רבה וויקרא רבה.

מדרש הגדול

מדרש הגדול הוא חיבור מדרשי על כל התורה (מדרשי הלכה ומדרשדי אגדה) מקובל שעורך המדרש הוא הרב דוד בן עמרם עדני מהעיר עדן שבתימן. שחי כנראה במחצית המאה ה-14 . החיבור הוא ליקוט של מדרשים המופיעים בתלמודים ובקובצי המדרשים הקדומים ובתרגומי התנ"ך. מופיעים בו גם פירושים משל הגאונים והראשונים (בעיקר הרמב"ם) כשכולם ערוכים ומשולבים עם מדרשי חז"ל. חלק מהחיבורים שמהם נלקטו המדרשים הם חיבורים שאבדו או ששרדו בצורה מקוטעת כגון: ספרי זוטא ומדרש תנאים ומדרש הגדול מצטט אותם.

מדרש שכל טוב

המדרש הוא לקט ממדרשי התלמוד הבבלי ומדרשים אחרים. הוא חובר ע"י רבי מנחם בן שלמה בשנת 1138 המדרש קרוי ע"ש פתיחת המדרש על ספר שמות , ע"פי הפסוק במשלי "שכל טוב יתן חן ודרך רשעים איתן" (משלי יג טו)

פרקי דר' אליעזר

זהו קובץ מדרשים על התורה. החיבור מיוחס לתנא ר' אליעזר בן הורקנוס אולם לדעת המחקר הוא מאוחר יותר (עד המאה השמינית לספירה). פרקי דרבי אליעזר שונה מן הספרות המדרשית הקלאסית: אין בו דרשות על כל פסוק ופסוק (כמו שיש למשל בבראשית רבה ובשיר השירים רבה והוא גם אינו ערוך על פי פרשות ועניינים נבחרים כמו ויקרא רבה או פסיקתא דרב כהנא חוקרים נוטים לראות את פדר"א כקרוב לסוגה המכונה "מקרא משוכתב" כלומר שכתוב סיפורי המקרא עם הרחבות דרשניות.

תוספתא

התוספתא היא קובץ של בריתות (משניות חיצוניות) מתקופת התנאים שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. המילה "תוספתא" פירושה בארמית "התוספת". היא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעתים מסורות שונות.. התוספתא מרבה גם להביא הרחבות בענייני מוסר הנוגעים להלכות הנידונות במשנה.על פי המסורת רבי חייא מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא.

תנחומא

מדרש תנחומא, המכונה גם מדרש ילמדנו, הוא מדרש זה העוסק בחמשת חומשי התורה. הוא נקרא על שם האמורא תנחומא בר אבא שהרבה מאמרותיו נאמרו על ידו. המדרש מבוסס על סדר הקריאה בתורה התלת-שנתי כפי שהיה מקובל בארץ ישראל (היום הקריאה מסתיימת בכל שנה בשמחת תורה) בתקופה מאוחרת חילקו אותו לפרשות השבוע עפ"י החלוקה החד-שנתית הבבלית.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור המכיל חומר הלכתי ואגדי של אמוראי בבל וארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה השלישית). הדיונים מתייחסים לדברי המשנה והברייתות שקדמו להם. שורש המילה תלמוד (לימוד) או בארמית גמרא. התלמוד הבבלי נחתם על ידי אשי ורבינא בשנת 500 בערך. שפתו היא שילוב של עברית וארמית בבלית.

תלמוד ירושלמי

התלמוד הירושלמי נקרא גם תלמוד ארץ ישראל הוא חיבור העוסק בסוגיות שנידונו במשנה, מוסיף עליהן ומרחיב אותן. התלמוד הירושלמי נערך בארץ ישראל במאה השלישית. ועריכתו מיוחסת לאמורא ר' יוחנן שהיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל וראש ישיבת טבריה. שפתו היא ארמית גלילית.

התרגומים הארמיים למגילת אסתר

התרגומים הארמיים של מגילת אסתר הינם אוסף מדרשים בשפה הארמית ולא תרגום מילולי. התרגומים הארמיים נזכרים בתלמוד ובספרי הגאונים. התרגום הראשון מכיל מדרשים על פסוקי המגילה, ובתרגום השני ישנן תוספות שאינן נמצאות בנוסח המגילה כפי שנמצא בידינו (חלום מרדכי, תפילת אסתר ותפילת מרדכי). זמן כתיבתו של התרגום השני מתוארך למאה הרביעית ויש המאחרים אותו למאה השישית.

תרגום השבעים

תרגום השבעים או בשמו הלטיני ה"ספטואגינטה" הוא תרגום שנעשה על ידי יהודים עבור יהודי אלכסנדריה שבמצרים ששפתם באותם ימים הייתה יוונית משום שחיו תחת השלטון ההלניסטי. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא בספרים החיצוניים בספר "איגרת אריסטיאס" ובתלמוד (מסכת מגילה דף ט ע"א). מסופר שם על שבעים ושניים זקנים יהודים שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי תלמי השני מלך מצרים, (שמלך בין השנים 285-247 לפנה"ס) כדי לתרגם את התורה לצורך צירופה לספריה הגדולה באלכסנדריה. תלמי הושיב את הזקנים בחדרים שונים, ובאורח פלא התרגום היה זהה זה לזה. הזקנים שינו שנים עשר פרטים ובכולם השינויים היו זהים.