מבנה הפרק
הפרק כולל שתי פיסקאות:
פיסקה ראשונה: אסתר משלימה את תכניתה במשתה השני (פסוקים א-ז).
פיסקה שנייה: סופו של המן (פסוקים ח-י).

פיסקה ראשונה: אסתר משלימה את תכניתה במשתה השני (פסוקים א-ז).

פרק ו הסתיים בפסוק: "עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר" (ו, יד). הפועל "וַיַּבְהִלוּ" מלמד על הדחיפות שבה זומן אל המלך, אבל הוא גם רומז על היותו מבוהל ונפחד ממה שארע לו בלילה, ומדברי זרש וחכמיו הרומזים על מפלתו לפני מרדכי.
המלך פותח בשאלה שנשאלה במשתה הראשון: "מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (פסוק א) אולם בעוד במשתה הראשון הוא פנה אל אסתר בשמה הפרטי: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (ה, ו) הפעם הוא הוסיף את תארה כהבטחה שימלא את רצונה כצו של מלכה.
תשובתה של אסתר נאמרה בקול תקיף ובוטח כיאות למלכה: "וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר" היא פונה אל המלך בלשון נוכח, שמבטל את הריחוק ביניהם: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ" (פסוק ג) בעוד שבמשתה הראשון היא פנתה אליו בגוף שלישי נסתר: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי" (ה, ח) .
אסתר עונה למלך באותן מטבעות לשון של שאלה ובקשה: "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" (פסוק ג).
אסתר טוענת בלשון מאשימה שהיא ועמה נמכרו. אפשר שהיא רומזת לסכום שהציע המן למלך תמורת השמדת היהודים: "עשרת אלפים ככר כסף", והיא מבארת את מהות המכירה: "להשמיד להרוג ולאבד".
אסתר פונה אל הגיונו ושכלו של המלך. היא איננה נוקטת לשון תחינה בנוסח שמרדכי הורה עליה: "... וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ" (ד, ז-ח).

המלה "וְאִלּוּ" פותחת משפט תנאי בטל שתחילתו תיאור מצב היפותטי, לא מציאותי, וסופו בתוצאה מתבקשת. אסתר מסבירה למלך שגזירת המן מזיקה לו ולממלכה, שכן המלך עלול לאבד כח עבודה שמסוגל לעבוד לטובת המלך. הטיעון שלה המבוסס על התועלת שתצמח למלך: "אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ", הוא היפוך טיעונו של המן ששיכנע את המלך שלטובתו כביכול, כדאי להשמיד את היהודים: "וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" (ג, ח).
המלך מתפרץ לדבריה של אסתר ומבקש לדעת את זהותו של האדם שמעז להשמיד אותה ואת עמה. לרגע זה כיוונה אסתר את מהלכיה והיא מיד עונה: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה" (פסוק ו). אסתר מצביעה על המן ומכריזה בקול מיהו אותו אדם. אסתר מכנה אותו בשם "צר ואויב". צמד המילים הזה שמזכיר את הרגע בו ניתנה להמן הרשות לעשות כטוב בעיניו, מלמדים על ההיפוך: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (ג, י).
המן- הוכה בפחד ובאימה "נבעת", והמלך- יצא לגינת הביתן כדי לעכל את הידיעה.

פיסקה שנייה: סופו של המן (פסוקים ח-י).

המן המבוהל פנה אל אסתר המלכה והתחנן על נפשו. בעודו כורע לפני מיטת ההסבה של אסתר, על מנת לבקש על נפשו, שב המלך מהגינה. התמונה שנראתה בפני המלך התפרשה על ידו כניסיון לפתות את אסתר, ובחמתו הרבה הוא צעק לעברו: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת???" (פסוק ח) אפשר שזו הייתה כוונתה של אסתר כשהזמינה את המן להשתתף בשני המשתאות.
המן שחזר לביתו, אחרי שהוליך את מרדכי על סוס המלך היה: "אבל וחפוי ראש" (ו, יב), עתה, חוזר הביטוי בסטייה קלה: "ופני המן חפו" (פסוק ח). פניו המבוישות של המן מעידות על המשך הידרדרותו.
חז"ל מצביעים על צירוף המקרים הללו כפעולתה של ההשגחה העליונה, שכן אסתר לא הייתה יכולה לנחש ולשער מה תהיה תגובתו של המן.
כמו כן מבקש מדרש זה להסביר את הקושי שבנוכחותו הפתאומית של חרבונה (הנזכר בפיוט "שושנת יעקב" הנאמר בתום קריאת המגילה: "וגם חרבונה זכור לטוב").
אסתר רבה (וילנא) פרשה י: "מה עשה מיכאל? דחפו על אסתר והייתה מצעקת: 'אדוני המלך הרי הוא כובשני לפניך!' ויאמר המלך: 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?' ושמע המן הדבר הזה ונפלו פניו. מה עשה אליהו זכור לטוב? נדמה לחרבונה ואמר לו: 'אדוני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי וגו', ... מיד צווה המלך לתלותו על העץ אשר הכין למרדכי, ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי י"א) 'צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו' שהשכים המן לתלות את מרדכי ונתלה הוא על העץ אשר הכין למרדכי".
חרבונה היה אחד משבעת הסריסים הקרובים למלך אשר נשלחו להביא את ושתי: "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (א, י)
חז"ל מזהים את חרבונה עם אליהו הנביא, שבכל אגדות חז"ל מופיע כמושיעם של ישראל, שכן הנביא מלאכי ניבא שאליהו יהיה מבשר הגאולה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג-כד) ברגע הקריטי המהווה את שיאו של הסיפור, חרבונה מודיע למלך: "גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה".
חרבונה מדווח על "העץ" שהקים המן לתלות עליו את מרדכי, ובהזכירו את מרדכי הוא מציין שזה אותו מרדכי שהציל את המלך. המלך פסק את דינו של המן: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו".
האירוע הזה מתאר את ההיפוך המושלם שראשיתו בגמול של אחשוורוש למרדכי, וסופו בתליית המן על העץ שהכין למרדכי.
הפרק רווי המתח מסתיים במשפט שליו: "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה". מלמד על פתיחתו של עידן חדש. בדומה לתחילת פרק ב: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, א), כשהסתיים עידן מלכותה של ושתי, והתחילה תקופה חדשה.