הקרן לקידום מקצועי הסתדרות המורים הקרן לקידום מקצועי שיעורים בתנך
 
אודות   מונחון   מדריך למשתמש
 
 
 
ממלכתי
 
 
 
ממלכתי-דתי
 
 
 
 
מלכים ב
 
 
פסוקים ח-לח
 
אליהו גומל לאישה השונמית (פסוקים ח-יז)
בפסוקים ח-יז מסופר על אישה ממעמד גבוה (אִשָּׁה גְדוֹלָה), שהייתה מאכילה את אלישע בהגיעו לעיר שלה, שונם: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם" (פסוק ח). לאישה היה יחס של כבוד אל אלישע אותו כינתה: "אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ" (פסוק ט) עם הזמן היא הציעה לבעלה להכין לאלישע גם חדר מגורים, ובו ריהוט חיוני על מנת שיחוש בנוח: "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (פסוק י).

אלישע נהג להסתובב בארץ, ללון ולאכול אצל אנשים מחסידיו. בסיפור שלפנינו האישה הגדולה היטיבה עמו במיוחד כשבנתה לו חדר עם ריהוט משלו.
אלישע רצה לגמול לאישה. בזה בולטת תכונתו שהוא יודע לגמול טובה למיטיבים עמו. הוא מצווה על גיחזי, נערו, לקרוא לה והיא התייצבה לפניו: "וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו" (פסוק יב). אלישע הציע לאישה בתמורה לדאגתה לו ולנערו להיטיב עימה, ושאל אותה אם יש צורך שישתדל בשבילה באיזה עניין אצל המלך, או אצל שר הצבא, שהם אנשים בעלי עמדה והם יכולים לענות על כל משאלה שלה: "… הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא? (פסוק יד). האישה השיבה שהיא אינה חסרה דבר: "וַתֹּאמֶר: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (פסוק יג). נשים לב לעובדה שהאישה אינה מדברת ישירות עם הנביא, אלא באמצעות נערו, וכן היא עומדת לפניו, כמשרתת לפני אדונה, מתוך שהיה לה כבוד רב כלפיו.

אלישע התייעץ עם נערו גיחזי ודווקא הוא גילה לו דבר שנעלם מעיניו שאין לאישה ילדים, ובעלה זקן, מכאן שגם אין סיכוי גדול שעוד יהיו להם ילדים: "וַיֹּאמֶר: וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ. וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן" (פסוק יד).
אלישע ציווה את נערו לקרוא לאישה, ושוב היא התייצבה בפתח, ואל החדר לא נכנסה: "וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח" (פסוק טו). האישה לא התקרבה אל הנביא, אלא עמדה בפתח החדר. אלישע הבטיח לה שבשנה הבאה, באותו מועד היא תלד בן" "וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן" (פסוק טז). אליהו נגע בנקודה מאד רגישה אצל האישה והיא ביקשה מאלישע שלא ישקר לה, כי יהייה לה קשה להתמודד עם תקווה כזו: "וַתֹּאמֶר: אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (פסוק טז).

אלישע ניבא לאישה את שעתיד לקרות, ודבריו מזכירים את ההבטחה האלוהית של המלאכים לאברהם ולשרה שיוולד להם בן כעבור שנה מאז ביקורם.
נבואת אלישע התגשמה במלואה. האישה הרתה וילדה בן למועד שניבא אלישע: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע" (פסוק יז).

יחסה של האישה לאלישע

  • השונמית התייחסה לאלישע בכבוד וכינתה אותו לפני בעלה: "אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ" (פסוק ט).
  • השונמית כילכלה את הנביא ואת נערו, ואף היקצה להם חדר עם ריהוט חיוני: "מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (פסוק י).
  • האישה אינה דורשת מאלישע דבר בתמורה, גם בשעה שהציע לה: "מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?" (פסוק יד).
  • האישה נזהרה בכבודו של אלישע. כשקרא לה בפעם הראשונה היא נעמדה לפניו: "וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו" כמשרתת שבאה לשרתו, ובקריאה השנייה היא שוב מתייצבת אבל ניצבת בפתח חדרו: "וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח" (פסוק טו).
  • האישה כמהה לילד. לכן בשעה שאלישע מבטיח לה שתלד בשנה הבאה בן היא אמנם מכנה אותו: "אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים" אבל לראשונה היא מפקפקת ומתחננת שלא יכזב לה: "אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים: אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (פסוק טז).


מות הילד (פסוקים יח-כד).
פער של שנים נמשך בין הפיסקה הקודמת לאפיזודה הנוכחית. בנה של השונמית, גדל והוא יצא לשדה עם אביו ועם הקוצרים: "וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים" (פסוק יח). בעת שהותו בשדה התלונן הנער על כאב בראשו, והאב ציווה על אחד הנערים להביאו אל אמו: "וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו: רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר: שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ" (פסוק יט). האם החזיקה אותו על ברכיה ותוך זמן קצר, עד הצהרים הוא נפטר: "וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ. וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת" (פסוק כ).  האם הניחה את הילד על מיטתו של אלישע וסגרה אחריה את הדלת: "וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא" (פסוק כא). היא קראה לבעלה וביקשה שישלח עימה נער שיוליך את האתונות, והיא תרוץ אל איש האלהים: "וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר: שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה" (פסוק כב). בעלה, כמי שתלוש מהמציאות, שאל אותה מדוע היא הולכת אל הנביא, הרי יום זה אינו יום מיוחד; לא ראש חודש ולא שבת, והאישה לא טרחה לענות רק אמרה בנחרצות: שלום: "וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם" (פסוק כג).  האישה מיהרה בדרכה אל אלישע, היא חבשה בעצמה את האתון וציוותה על הנער שלא לעצור עד שתורה לו לעשות כן: "וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ: נְהַג וָלֵךְ; אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ" (פסוק כד).

האמהות היא המאפיין הבולט ביותר של השונמית בחלק זה של הסיפור. האמהות היא המניע שלה, והיא שגורמת לה לחרוג מנורמות התנהגות מקובלות.
כשהילד הגיע אליה חולה מהשדה היא העניקה לו חום והחזיקה אותו על ברכיה עד שמת (פסוק כ). לאחר מכן היא פעלה במהירות ובנחרצות כדי לעשות כל מה שתוכל למענו:

א. השכיבה אותו במיטת הנביא. כאילו המקום המקודש יסייע להבריאו.
ב. התארגנה ליציאה מהירה; נתנה פקודות ברורות לנער, והתעלמה מבעלה שהתגלה כחסר רגישות והבנה (ראו בהמשך).

הרגש האמהי החזק בולט במיוחד לאור התנהגותו האטומה של האב (ראו בפרק הדמויות).

השונמית מפצירה באלישע לרפא את בנה (פסוק כה-לא)
השונמית יצאה מביתה בשונם אל מקומו של אלישע בכרמל. אלישע ראה אותה מרחוק: "הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז" (פסוק כה), וציווה על נערו לרוץ לקראתה כאות כבוד, ולשאול לשלומה, לשלום בעלה ולשלום הילד כי הבין שמשהו דחוף הביא אותה אליו: "עַתָּה, רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד?" (פסוק כו). על שאלת גיחזי היא עונה בקצרה ובקוצר רוח: "וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם" (פסוק כו). בפעם הזו אין לה זמן לשיחות עקיפות. היא מתכוונת לדבר ישירות עם אלישע, אף שהדבר אינו מקובל. היא שנמנעה לדבר ישירות אל הנביא, ועמדה תמיד בפתח חדרו, כשהיגעה לאלישע תפסה ברגליו, מעשה חריג ביותר: "וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו". גיחזי רצה להדוף אותה, אבל אלישע, שהתגלה כאן כאדם רגיש, אמר לו להניח לה, כי הבין שהאישה במצוקה. אלישע הודה שהוא לא ידע, כי אלהים העלים את המידע ממנו: וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי" (פסוק כז). ניסיונו של גיחזי להדוף את האישה מדגיש עד כמה חרגה מנורמות התנהגות מקובלות. הודאתו של אלישע שלא ידע דבר על מות הילד מלמדת עד כמה יכולותיו מוגבלות ותלויות בה'.

האישה פתחה בתלונה: האם ביקשתי דבר ממך? הרי ביקשתי ממך שלא תיטע בי תקוות שווא: "וַתֹּאמֶר: הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי? הֲלֹא אָמַרְתִּי: לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (פסוק כח). עתה כבר לא היה צורך להסביר לנביא את שאירע, אלישע כבר ידע והגיב מידית בנתינת הוראות לגיחזי. הוא הורה לו לחגור את החגורה ובה פרטים חיוניים לשימוש בדרך; לקחת את מקלו, משענתו, הכלי שהישתמש בו לעשיית נסים ולצאת לדרך, למהר ולא להתעכב, אפילו לא לברכת שלום. וכשיבוא אל בית האישה עליו להניח את המשענת על פני הנער: "וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ. כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ, וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל פְּנֵי הַנָּעַר" (פסוק כט).

בנקודה זו הוא נתקל בהתנגדות עזה של האישה שלא הסכימה שבנה יטופל על ידי גיחזי השליח. היא נשבעה בנחישות שלא תרפה ממנו, עד שאלישע יבוא עימה: "וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר: חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ" (פסוק ל).

מסתבר שהאישה צדקה כי גיחזי שנשלח ראשון נכשל במשימתו. הוא הניח את המשענת על פני הנער אבל ללא הואיל, הנער נשאר מת. הוא חזר לאלישע שהיה בדרכו גם הוא אל הנער ואמר שהנער לא הקיץ: "וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב. וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר: לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר" (פסוק לא).

אי הצלחתו של גיחזי במשימת ההחייאה מלמדת:
א. שהאישה צדקה כשדרשה את נוכחותו של אלישע.
ב. שהמקרה קשה במיוחד.
ג. על גודל הנס.

בפסוקים יז-כד מתגלה אלישע כאדם רגיש, שמוחל על כבודו, נוכח מצוקת האישה. הוא סולח לאישה שתופסת ברגליו, וסכים ללכת  עימה.
השונמית היתגלתה כאישה שונה כשמדובר היה בחיי בנה. אותה אישה שעמדה בפתח החדר ודיברה עם הנביא בנימוס, ובאמצעות צד שלישי (גיחזי). התעלמה מכללי הנימוס והנורמות המקובלות ועשתה הכל כדי להחיות את בנה.
מצד שני האמונה שלה בנביא כה גדולה שאף שבנה היה מת היא האמינה ביכולתו להחיותו.

אליהו מחייה את בן האישה השונמית (פסוקים יח-לז)
בשעה שאלישע הגיע לבית האישה הוא ראה את הנער המוטל מת על מיטתו: "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתו" (פסוק לב). הוא נכנס לחדר, סגר את הדלת בעד שניהם והתפלל אל ה': "וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה" (פסוק לג). בהמשך הוא נשכב על הילד שם את פיו על פי הילד, את עיניו על עיני הילד, ואת כפיו על כפי הילד, גהר עליו עד שגופו של הילד היתחמם: "וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו, וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד" (פסוק לד).  אלישע קם מעל הילד, הסתובב בחדר ושב לגהור מעליו, עד שהילד התעטש שבע פעמים ופקח את עיניו: "וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו" (פסוק לה). כשהילד התעורר לחיים קרא אלישע לגיחזי וציווה עליו לקרוא לשונמית וכשהיא באה הוא פקד עליה לשאת את בנה: "וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר: קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר: שְׂאִי בְנֵךְ" (פסוק לו).  האישה הגיעה, נפלה לרגלי אלישע, השתחוותה השתחווייה עמוקה עד לרצפה, לקחה את בנה ויצאה: "וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא" (פסוק לז).