הקרן לקידום מקצועי הסתדרות המורים הקרן לקידום מקצועי שיעורים בתנך
 
אודות   מונחון   מדריך למשתמש
 
 
 
ממלכתי
 
 
 
ממלכתי-דתי
 
 
 
 
מגילת אסתר
 
 

 מטרת המגילה

הרוב סבורים שמטרת המגילה להסביר ולהנציח לדורות את המאורע שעומד בבסיס חג הפורים, ואת ישועת היהודים. אדל ברלין מעריכה שבגלל שחג הפורים אינו מצווה מהתורה, ואינו כתוב בה, המגילה היא זו שנותנת לו את התוקף לחוג אותו לדורות.
גבריאל כהן ואחרים מאמינים שכוונת המגילה להציג את המאבק בין המן לבין מרדכי; בין היהודים לאויביהם, מאבק שמסתיים בניצחון היהודים, כשיד ה' הנסתרת מניעה את האירועים.


 
האמת ההיסטורית של המגילה

המחקר מפקפק באמיתותם ההיסטורית של האירועים. יש המחפשים את מקורה בחגים דומים במסופוטאמיה, או בפרס. יש שמחפשים רקע מיתולוגי הקשור במלחמות האלים מרדוך הבבלי (מרדכי), אישתר הבבלית (אסתר), הומני, אל עילמי (המן), ומשתי (אלה עילמית, ושתי).
כיום מקובלת הדעה שהחג מתבסס על אירוע מסויים, או שהוא משלב מספר אירועים כמו הדחתה של ושתי ממעמדה, סיפורו של מרדכי הנאבק בהמן וסיפורה של יהודייה צעירה שפעלה למען עמה.
המגילה נתחברה בתקופה הפרסית בשנים 539 – 331 לפה"ס. המושגים, השמות הם פרסיים ברובם וכן המנהגים. מקובל לחשוב, כי אחשוורוש הוא המלך הפרסי, כסרכסס, בנו של דריוש הראשון שמלך בשנים 486 – 465 לפה"ס.
חג פורים נזכר כבר במאה הראשונה לפה"ס תחת הכינוי: יום מרדכי" (ספר החשמונאים). בתקופת המשנה כבר היה חג זה מושרש בהלכה.
אין עדות היסטורית לאירוע של התגיירות המונית בתקופה הפרסית.


 
יד ההשגחה ושם ה' במגילה

שם ה' אינו מוזכר באופן מפורש, ויש רמזים בתלמוד שחכמים התלבטו אם יש להכלילה בין כתבי הקודש.

ההסברים לאי איזכורו של שם ה':

  • המחבר נמנע בכוונה תחילה מלהזכיר את שם ה', בשל שיטת ה'סיבתיות הכפולה'. לאמור: האירועים מתרחשים באורח אנושי וטבעי במישור הנגלה, וה' מופיע במישור הסמוי. שני הרבדים זה האנושי, וזה האלוהי כונו אצל פרופ' יחזקאל קויפמן: "סיבתיות כפולה", הסיבתיות הכפולה מאפיינת סיפורים מקראיים שמתוארים בדרך אנושית רגילה כשמאחורי הקלעים פועלת יד ה'.
  • המגילה שייכת לסוגה של ספרות החכמה, והטיפוסים המופיעים הם סטריאוטיפיים. המלך, טיפש; המן, רשע ועוד. ספרות החכמה היא בעלת גוון חילוני ולכן שם ה' כמעט שאינו מופיע.
  • מגילת אסתר היא סיפור עממי ובסיפורת מסוג זה אלוהים אינו מתערב, ואיזכור שמו נדיר.
  • מגילת אסתר נקראת בפורים, בשעה שהציבור משתכר, כדי שלא לחלל שם שמים, לא הוזכר שם ה' במגילה.
  • המגילה המתארת את ישועת היהודים באה להדגיש שכוחו של ה' מצוי גם מחוץ לארץ ישראל.

 

רמזים ליד ההשגחה במגילה 

  • מרדכי רומז לאסתר ששליחותה נגזרה מגבוה (פרק ד, יד).
  • מרדכי מסרב להשתחוות להמן, יש הרואים בזה הד לאמונתו בה' האוסרת עליו לכרוע ברך לכל יצור או עצם, זולת ה' (פרק ג ה-ו).
  • התפילה והצום של אסתר אפשר שהם מכוונים אל ה' (פרק ד, טז)
  • רבים מעמי הארץ מתיהדים בעקבות המהפך שחל עם נפילת המן ועליית אסתר ומרדכי (פרק ח, יז).
  • זעקתו של מרדכי (פרק ד, א ;ד, יז), הגיוני שהיא מופנית אל ה' כדרכן של זעקות ותפילות בתנ"ך.

 

האימפריה הפרסית – הרקע ההיסטורי

אחשוורוש מזוהה עם המלך הפרסי ח'שיארשא (ביוונית כסרכסס), שמלך בשנים 486 – 465 לפה"ס. התרגומים של השבעים והפשיטתא גרסו – ארתחשסתא (שמלך בין השנים 465 – 424). פרשנים רבים סבורים שדמותו של אחשוורוש היא בדיונית, ואין מקום לזהותה עם מלך מסויים.

האימפריה הפרסית שלטה במזרח התיכון מהמאה ה-6 ועד הכיבוש היווני בסוף המאה הרביעית לפנ"הס.
התקופה הפרסית  (האחמנית) מתחילה בשנת 539 לפה"ס בהנהגת כורש שכבש את האימפריה הבבלית, והיא מסתיימת במותו של דריווש השלישי בשנת 330 לפה"ס זמן קצר אחרי כיבושי אלכסנדר הגדול.
כורש מייסד האימפריה הפרסית נקט במתן אוטונומיה דתית לנתינים וכן כיבד את הלשונות, החוקים המסורות ודתות העמים שחיו באימפריה שלו, ואף הותיר למספר מוסדות שלטון להמשיך ולהתקיים בתוכה. זו הייתה מדיניות נכונה, כי בדרך זו רכש את נאמנותם של העמים הכבושים. כורש איפשר לגולי יהודה לשוב ליהודה ולהקים בה את מקדשם בשנת 538 (הצהרת כורש).

המקורות היווניים מחזקים את הרושם של החצר הפרסית כחיה על מותרות ועושר רב. המלך שלט על האימפריה שהייתה מחולקת בין מושלים, והייתה מקושרת ברשת של דרכים מלכותיות.

 
המגילה במבט היסטורי

לפי התיאור של המגילה משתרעת פרס מהודו ועד כוש. אומדן כללי זה תואם את גודלה של האימפריה הפרסית. בימינו שוכנות באיזורים האלה, פקיסטן, אירן, סוריה, לבנון, ארץ ישראל, ערב הסעודית, מצרים, חלק מטורקיה ועוד.

לפרטים המסופרים במגילה אין אישוש ממקורות פרסיים, אולם תיאור חצר המלכות על מנהגיה ואופייה מהווים שיקוף אותנטי שלה: המשתאות, המחוזות, ומחוזות המשנה, המתנות הגדולות שהעניקו המלכים לעבדיהם הנאמנים. השרים, המנהגים, מבנה הארמון.

העלילה נראית כבדייה, והדמויות, ברובן סטריאוטיפיות. המלך, טיפש; המן, רשע; מרדכי, חכם. גם ההתרחשויות נראות תמימות כמו באגדות. בחירת האישה לאחשוורוש מתוארת כאגדת סינדרלה, והיא אינה תואמת את המציאות של בחירת אישה למלך הפרסי. לפי העדויות ההיסטוריות נשות מלכי פרס נבחרו ממשפחות האצילים. מעמדה של אסתר מעורפל ונראה שהוא מעמד של פילגש, ולא של מלכה, אין איזכור לנישואיה למלך, אין לה כניסה ישירה אל המלך, היא צריכה להמתין לאישורו. אולם העובדה שהיא סועדת עם המלך בנוכחות אורח (המן), מעידה על מעמדה הרם.

גם התמונה העולה על חיי היהודים באימפריה אינה משקפת את המציאות של היהודים בממלכה הפרסית. למרות זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שביסוד האגדה יש יסודות של אמת, ואולי ניתן לראות שרידי אירועים אמיתיים וניצני אנטישמיות.

 
ההנהגה, השלטון וחצר המלוכה על פי המגילה

לדבריו של גבריאל כהן התנהלות שלטונו של אחשוורוש מוצגת בדרך סטירית וביקורתית. הביקורת מציגה את האימפריה הפרסית כמושחתת ונהנתנית. הצגה זו מבהירה את האירועים והעלילה שבהמשך.

המגילה מתארת שלטון אבסולוטי של אחשוורוש, שמחליט החלטות גורליות בחיפזון ועל פי מצב רוחו. החלטות שהן בגדר של מצב והיפוכו: "ונהפוך הוא". והאירוניה שדווקא במגילה בה המלך פועל באופן שרירותי, מודגשת המילה חוק: "דת", עשרים וארבע פעמים. במדינה נטולת חוק זו מופיעה שורה ארוכה של  בעלי  תפקידים ושררה כמו: סריסים, חכמים, יודעי העתים, שרות פרס ומדי, נערי המלך, פקידים, שומרי הנשים והפלגשים, שומרי הסף, עושי המלאכה, גובי המסים, ועוד.

אנשי המעלה רודפים אחר כבוד. כך סירובה של ושתי מהווה פגיעה בגברים, וכך סיפורו של המן כרוך כל העת בנושא הכבוד: סירובו של מרדכי להשתחוות לו, ציפייתו להיות האיש ש'המלך חפץ ביקרו', ושמחתו בכבוד, לכאורה, שאסתר חולקת לו כשהיא מזמינה אותו למשתה בביתה.

 
העושר והנהנתנות של חצר המלוכה הפרסית

הפאר מתבטא בתיאור המלבושים; מבנה הארמון על חלקיו השונים, החצרות, הביתנים, ההרמונות, הגנים.
השוחד הכספי שמציע המן למלך בתמורה להשמדת היהודים ( (ג, ט; ד, ז). ההמונים שעמדו להרוג את היהודים היו צפויים לקחת את כספם כשלל (ג, יג).
המשתאות המרובים שמראים על נהנתנות ורדיפה אחרי תענוגות; שיכרות והוללות.
המלך ושריו אינם שקועים בבעיות המדינה והחברה, רק בהנאותיהם האישיות, וכשהעיר שושן כולה נבוכה  מגזירת המן "המלך והמן ישבו לשתות" (ג, טו).
בחירת הנשים למלך מראה שהיחס אליהן הוא כאל חפצים יפים, שיש להשקיע ביופיין כשנה לפני הגעתן למלך.

 
הדמויות במגילה

אחשוורוש

המלך מתואר כשליט כל יכול. פועל בשרירות לב. לבקשת המן הוא מצווה להרוג את היהודים מבלי לוודא את הסיבה, וכך גם בהיענותו לאסתר, הוא מבטיח לה את חצי המלכות בטרם שברר את בקשתה.
מצבי הרוח של המלך מנחים את מדיניותו "כטוב לב המלך ביין" (א, י), "ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו" (א, יב), "כשוך חמת המלך" (ב, א); "והמלך קם בחמתו…" "וחמת המלך שככה" (ז, ז, י).
המלך אימפולסיבי: כשמצב רוחו טוב הוא נעתר להמן, לאסתר, וכשמצב רוחו רע הוא אכזרי ופוגע, כך בושתי, כך בהמן.
שלטונו נטול כיוון. הוא מאפשר להמן לעשות ביהודים כראות עיניו: "כטוב בעיניך" (ל, יא), וכך גם ליהודים הוא מאפשר, מאוחר יותר, להכות בשונאיהם (ח, ח). המלך עצמו אינו נוטל אחריות לתוצאות החלטתיו.
פעילותו של אחשוורוש מצטמצמת בהנאות החיים, ולא בניהול המדינה. הוא מאפשר ליועציו לפעול באופן חופשי בלא שיקול דעת ובלא שייבחן את מהות הצווים שהוא יוזם. 

אסתר

דמותה של אסתר היא דמות דינמית ומתפתחת. בראשית הסיפור קולה אינו נשמע. היא מתוארת מבעד לדיווחו של המספר כשהיא נאספת אל הרמון המלך עם נערות יפות אחרות: "וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ" (פרק ב, ח). הלשון הסבילה עשויה ללמד שאולי נלקחה בעל כורחה. מכל מקום שתיקתה של אסתר אינה מאפשרת לקורא לדעת מה היו מחשבותיה והרגשותיה.

בתוך בית הנשים נוצר קשר טוב בינה ובין הגי הסריס הממונה על הרמון הנשים. אסתר מתוארת כמי שאינה דורשת דבר (פרק ב, טו). היא מצטיירת כאדם נוח, אם מעצם טבעה, או מתוך שיקול דעת. התוצאה היא ש"היא נושאת חן בעיני כל רואיה" (שם, שם). יופייה ואופייה הנוח גורם למלך להתאהב בה ולהמליך אותה תחת ושתי (פרק ב, יז).

כשאסתר שומעת מפי מרדכי על הסיבה שבגללה לבש שק והתאבל, היא אינה יוזמת דבר. בתחילה היא דוחה את התפקיד שמרדכי ייעד לה, ולבסוף היא נעתרת לו, אבל לא משום רגש לאומי. ברגע שנפלה החלטתה היא פועלת בתקיפות ובהחלטיות ומצווה על מרדכי לאסוף את כל היהודים שבשושן כדי שיצומו לשלומה ולהצלחת המבצע שלה (פרק ד טז). אסתר מתגלה כאישה אמיצה כשהחליטה ללכת אל המלך, כי הליכה זו הייתה עלולה לעלות לה בחייה. היא מתגלה כחכמה שמכלכלת מעשיה בתוכנית ערוכה מראש בשעה שתכננה את שני המפגשים עם המלך והמן, כטכסיס להפלת המן. מאוחר יותר מתגלה אסתר כמנהיגה שמבקשת לסיים את ההגנה על היהודים ולהדביר את שונאיהם שלא יוכלו עוד להרים ראש. המלך מכיר במנהיגותה והיא מקבלת מידיו, ביחד עם מרדכי, את טבעת המלך שבה נחתמים צווי המלך. עוד היא עומדת על כך שבני המן שהוצאו להורג גם ייתלו, כדי שכולם יראו ויראו וכדי שייראה קלונם; היא מבקשת מהמלך שיינתן ליהודים יום נוסף להיפרע מאויביהם; ובאגרת השנייה שלה היא תובעת כמנהיגה לאומית לשמור על מנהגי החג והצום. 

ושתי

נשים נהגו שלא להופיע במשתאות של גברים. ושתי מאנה להופיע לפני המלך השיכור, ולכן זכתה להיקרא: "הפמיניסטית הראשונה".
ושתי מפגינה עצמאות שסותרת את שלטון הגברים בביתם.
סיפורה של ושתי מראה עד כמה הגברים חששו מהתעצמות מעמדה של אישה.
אדל ברלין אינה רואה בסירובה של ושתי לא סימן למרדנות, ולא סימן לעצמאות, לדעתה ושתי עונה בהתאם לנורמות מקובלות ועשתה כל מה שהייתה עושה מלכה אחרת, היא מגינה על עצמה מפני חבורה של גברים שיכורים.
לטענת ברלין לושתי תפקיד חשוב בעלילה, סירובה להופיע לפני המלך הוא זה שמכניס את אסתר לתמונה.

היהודים במגילה

  • סובלים משנאת שכניהם. נקמת היהודים הייתה באויבים הצרים את היהודים: "מבקשי נפשם" (פרק ט ב), "אויביהם…"שונאיהם" (פרק ט, ה, טז),
  • בעת שנקמו באויביהם, היהודים לא שלחו ידם בביזה. הדבר מוזכר שלוש פעמים (פרק ט, י, טו-טז).
  • בשמחת ניצחונם דואגים היהודים גם לאביונים ושולחים להם מנות.
  • בניגוד למשתאות ההוללות של הפרסים מתואר משתה צנוע של היהודים, שהוא מבטא שמחה, ואינו שוכח את העניים (ט, יח-יט).
  • המגילה מדגישה את הגלות. היהודים מצויים בגלות והדבר בולט במיוחד בפסוק המציג את מרדכי: " אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (פרק ב, ה-ו).


שנאת האויבים את היהודים

המגילה נותנת שני הסברים לשנאת היהודים.:

  • "דתיהם שונות". כלומר: הם נוהגים לפי חוקים משלהם, שמבדילים אותם מיתר העמים.
  • שנאת המן למרדכי.

 
מגילת אסתר וסיפור יוסף

הדמיון בין שני הסיפורים מבחינה עניינית:

שני הסיפורים מתרחשים בניכר: מצרים ופרס. בשניהם עולים לגדולה מדינית אישים ישראליים. שני הגיבורים מגיעים לאן שהגיעו בעל כורחם, שניהם עולים לגדולה והופכים למושיעים. יוסף הושיע את מצרים מרעב ואסתר הושיעה את עמה מהשמדה. שני הגיבורים יפים וחכמים, ושניהם שומרים על זהותם בסוד כמעט עד לסיום.

ביסודם של שני הסיפורים מצוייה צרה. בשניהם שוכחות דמויות מעשי חסד שנעשו להם. כך שוכח שר המשקים את הבטחתו ליוסף וכך שכח אחשוורוש לגמול למרדכי. בכל אחד מהסיפורים מתקיים משתה מכריע; המשתה של יוסף ואחיו והמשתה של אסתר, אחשוורוש והמן.

בשני הסיפורים נרמזת יד ההשגחה: יוסף מסביר לאחיו: "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" (בראשית מה, ח), ומרדכי אומר לאסתר: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?!" (אסתר ד, יד).

דמיון דבריה של אסתר לדבריו של יהודה המגונן על בנימין אחיו לפני יוסף מראה על הקרבה ונכונות מצדה של אסתר, שקושרת את חייה בחיי העם.


דמיון לשוני בין מגילת אסתר לסיפור יוסף

מגילת אסתרסיפור יוסף במצרים
וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים (אס' ב , יז)וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו (בר' לז 3)
וַיְהִי בְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם (אס' ג, ד)וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ (בר' לט י)

וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּלְמָרְדֳּכָי (אס' ח, ב)

וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס …וְהִרְכִּבֻהוּ עַל-הַסּוּס… וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ (אס' ו, ט).

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ… וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בר' מא, מב-מג)

וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּאֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת …

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ (אס' ב ג-ד)

וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת …

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה …(בר' מא, לד-לז)

כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן (אס' ב, יב)כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים (בר' נ, ג)
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אס' ד, טז)וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי (בר' מג, יד)
כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי(אס' ח, ו)כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי … פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי (בר' מד, לד)














 








 המן ועמלק

עמלק היה העם שהתקיף את ישראל במדבר, וה' נשבע שתהייה לו מלחמה בעמלק מדור לדור (שמות יז, ח-טז). מתוקף שבועתו של ה' ציווה שמואל את שאול להילחם בעמלק; מלחמה שמציגה את שאול כמי שלא הקפיד לציית לנביא (שמואל א טו, א-ט).

יש הרואים את מגילת אסתר כממשיכה את המאבק הלאומי בין ישראל לעמלק. המן מכונה 'אגגי', כשמו של מלך עמלק בימיו של שאול, ומרדכי הוא מצאצאי בית שאול: "בן קיש איש ימיני" (אס' ב, ה).

 
אסתר ויהודית

ספר יהודית, אף הוא מהתקופה הפרסית, מספר על יהודית האלמנה היהודייה, יראת השמים, שיצאה עם נערתה אל מחנהו של הולפורנס המצביא האשורי של מלך בבל, הרגה אותו בערמה והושיעה את בני עירה. ספר זה לא נכלל בקנון התנכ"י. הוא נמנה עם הספרים החיצוניים, שבגלל שיקולים כאלה ואחרים לא נכנסו לאסופה המקראית. הוא נשתמר בזכות הכנסייה הנוצרית שרואה בו ספר מקודש מהברית הישנה.

יהודית התכוננה לפגישה שלה עם המצביא בדרך שמזכירה את ההכנות של אסתר לפני הגיעה למלך אחשוורוש.

יהודית התכוננה לפגישתה עם הולפורנס: "ותפשוט את השק אשר לבשה ותסר את בגדי אלמנותה ותרחץ את בשרה במים ותסך במור שמן ותסלסל שיער ראשה ותשם עליו צניפה ותלבש את בגדי שמחתה, אשר התעטפה בהם בימי מנשה בעלה. ותיקח נעלי לרגליה ותשם עליה את הצמידים והטבעות והנזמים וכל עדיה ותתייפה מאד נוכח כל רואיה (יהודית י, ג-ד).

שתי הנשים האמיצות שינו לטובה את גורל עמן.

 
המגילה כסטירה

סטירה היא יצירה שמבליטה פגמים וליקויים של הדמויות, החברה, המצב כדי להתריע על הצורך בתיקון. הסטירה מביאה את הביקורת בדרך עקיפה של הגזמה, הקטנה והגדלה של הדמויות, או המציאות המתוארת.
מגילת אסתר נתפסת כמגילה סטירית שמציגה את אחשוורוש ואת המן בדרך נלעגת ומוגזמת כדי להבליט את טעויותיהם, ואת גדולת אסתר ומרדכי.

 
לשון המגילה

  • הסיפור בנוי על חזרות ומהפכים, שיאים והיפוכם.
  • המשתאות משמשים רקע לסיפור ולסצינות.
  • תנועת הדמויות ממקום למקום מגבירה את הקצב של העלילה.
  • הלשון רצופת הגזמות; מספר מדינות אחשוורוש, הסכום שמציע המן לשלם למלך תמורת הריגת היהודים; גובהו של העץ שבנה המן לתלות את מרדכי; מספר האויבים המומתים.
  • הלשון היא הלשון הקלאסית של סיפורי המקרא הקדומים מימי הבית הראשון; סמיכות השם ומקור הפועל, תחביר, שימושי הזמנים וסדר המילים. המחבר מרבה להישתמש בוי"ו ההיפוך, בצורת המקור הנטוי 'כשבת', 'למלכו', בהראותו, באמרם. כמו כן הוא עושה שימוש רב בלשונו ובסגנונו של ספר בראשית ובמיוחד בלשון סיפורי יוסף ואחיו, שיש ביניהם מוטיבים משותפים. המחבר גם עושה שימוש במטבעות לשון מספר בראשית.
  • שימוש ביסודות הלשון העברית שמימי הבית השני כמו: "איש יהודי היה" במקום "ויהי איש יהודי". המחבר משתמש גם בצורות דקדוקיות מאוחרות כמו 'שתייה', 'הנחה', 'הצלה', 'פרשה'. במקום צורת הרבים נכפל השם כמו: "איש ואיש".
  • השפעת הלשון הארמית. דרך הארמית חדרו למגילה גם מלים פרסיות ואכדיות.
  • לשון המגילה משופעת בתקבולות.